דפי הנצחה

משה ורדי (מושיקו) (1927-2013)

מושיקו נולד בשנת 1927 באדיראנה 
טורקיה, קרוב לגבולות עם יוון ובולגריה. הוריו ניהלו מכולת קטנה בה מכרו את
החמוצים והגבינה המלוחה שהאב ייצר.  ב- 1935
 כאשר היה בן 13 יצא  חוק שעל כל היהודים לעזוב את טורקיה. המשפחה
נאלצה למכור את כל רכושה ולהתכונן לעזיבה. בהשפעת ההסתדרות היהודית שונה החוק
והמשפחה הורשתה להישאר בביתה עד 1940 שאז נהרס הבית בשיטפונות. המשפחה שכל רכושה
הושמד נאלצה לעבור לאיסטנבול בה היו להם קרובי משפחה . האב התקשה למצוא עבודה
באיסטנבול ומושיקו ואחיו ויטלי הפסיקו את לימודיהם ויצאו לעבודה. מושיקו עסק
ברוכלות בשוק, מוכר מיני סידקית ומוצרי טבק. הפרנסה הייתה מצויה בקושי וגם קשרים
עם יהודים אחרים היו מעטים .

באיסטנבול נחשף מושיקו לחיידק הציוני. שלוש שנים לאחר הגיעם לאיסטנבול
נפרד מהוריו, עלה לרכבת עם מספר חברים ודרך סוריה ולבנון נסעו לארץ ישראל. בימיהם
הראשונים בארץ שוכנו במחנה העולים בבת-גלים. הצעירים באו מבתים דתיים/מסורתיים אך
במחנה העולים שוכנעו להצהיר שהם חילוניים. החילוניים נשלחו לקיבוצים, מושיקו
וחבריו נשלחו ל"עין החורש" קיבוץ של השומר הצעיר. הם שהו שם במסגרת חברת
נוער: חצי יום עבודה וחצי יום לימודים. מושיקו שובץ לעבודה במכוורת אך בשל עקיצות
מרובות עבר לגן הירק. האווירה הייתה טובה אך לוותה בגעגועים קשים להורים שנותרו
מאחור.

בארץ באותם ימים התעצם המאבק בבריטים ובהגבלות שהטילו על עליית
היהודים לארץ. במהלך "השבת השחורה" נעצר מושיקו ושהה במחנה המעצר בלטרון
ביחד עם עוד כ-500 איש. עם שובם לעין החורש החלו להתארגן להתיישבות. הם התחברו
לעוד שתי חברות נוער ויחד עסקו בהקמת קיבוץ לו קראו "אלמגור" . את המחנה
הקימו בפתח תקוה, אך היעד הסופי היה "גבולות". בפתח תקוה עסקו אנשי
אלמגור במלאכות שונות. מושיקו הועסק במחצבה במגדל צדק והוכיח יחד עם חבריו
שהיהודים יודעים לעבוד היטב.

בשנת 1946 שכנעו מוסדות התנועה 
את חברי אלמגור שעליהם לקבל על עצמם את המעבר לגבולות.

71 איש יועדו לשבת במצפה גבולות. הם נשלחו לשם בקבוצות קטנות בעוד רוב
הקבוצה ממשיכה להתגורר בפתח תקוה. מושיקו ,שנמנה על הקבוצה הראשונה שירדה דרומה, עבד
בשמירה, בנטיעות ובהכשרת הקרקע. הקרן הקיימת לישראל שלמה לעובדים על כל יום עבודה.
ב-1947 במאמץ משותף של הקבוצים וההסתדרות. הונח צינור מים מניר-עם לקיבוצי האזור.
ערביי הסביבה חזרו ופגעו בצינור והמתיישבים עסקו רבות בשמירה עליו. עם פרוץ מלחמת
השחרור ובידיעה שבית הביטחון אינו  בטיחותי
עסקו מושיקו וחבריו בחפירת תעלות ומקלטים במצפה. המלחמה לא הגיעה למצפה רק הדיה
נשמעו בקשר.   

אחרי המלחמה כבר שהו כל חברי "אלמגור" במצפה . הם החליטו
להעביר את הנקודה למקומה הנוכחי ובינתיים חיפשו מקורות מחיה כי החקלאות בתנאי חוסר
מים לא ספקה פרנסה. מושיקו המשיך לעבוד בגן הירק ולנסות בעיקשות למצוא את הגידולים
שיתאימו לתנאי הנגב (גם המומחים לחקלאות לא ידעו לתת עצה). בגן הירקות אף פגש את
דבורה שהגיעה עם חברת נוער מעין המפרץ. לאחר זמן קצר והרבה חיזורים עברו לחיות
ביחד.

התנאים היו גרועים , לא היו מים, חשמל במשורה, ללא תחבורה ציבורית.
חברים רבים חדלו להאמין בעתיד המקום וביכולת לגדל בו ילדים ועזבו. מושיקו ודבורה
נאחזו במקום והתעקשו לגדל בו את ארבעת ילדיהם: מאיה, מאיר'קה, אילן וענבל.  כמעט כל ותיקי הקבוץ עזבו וקבוצות הילדים היו
קטנות מאד או שלא היו קבוצות בכלל. מושיקו ודבורה לצידו , בחברת אנשים צעירים מהם,
המשיכו לשאת בעול העבודה הקשה . מושיקו עבד רוב שנותיו בחקלאות ומילא תפקידים
מרכזיים בקיבוץ. העבודה תמיד הייתה במקום הראשון

ההתמדה נשאה פירות ומושיקו זכה לראות את החקלאות בנגב מתפתחת ומגיעה
להישגים יפים,  הילדים גדלו ונולדו נכדים
ואף נינים. ארבעת ילדיהם של דבורה ומושיקו לא המשיכו לחיות בקבוץ גבולות אך קשרי
המשפחה המתרחבת נותרו חמים והדוקים. שנות חייו האחרונות לוו בבעיות בריאותיות.
בתחילה לא הניח מושיקו לבעיות הבריאות להפריע לו בעבודה אך בשנותיו האחרונות
כשנפגמה מאד ראייתו נאלץ לצמצם  את פעילותו.

בגיל 86 מושיקו קם, אכל ארוחת בוקר, התיישב לנוח, ולא קם עוד.