08-9983111
צור קשר
gvulot@gvulot-biz.org.il
שלח דוא"ל
צור קשר
שלח דוא"ל
|
|||||
אבי צידון נולד בחולון תחילת ילדותו לא היתה קלה. הוריו התגרשו בשנה הראשונה לחייו ואימו נותרה לגדל לבדה אותו
ואת אחיו הגדול ממנו בשנתיים, בתמיכתם הרבה של סבו וסבתו. כשהיה בן 11 הגיע במסגרת פרויקט 'הכשרת ילדי ישראל' כ"ילד חוץ" לקיבוץ גבולות ונקלט בקבוצת "שקמה צאלה". בדרכו המיוחדת הצליח להשתלב והפך לחלק בלתי נפר ד מחברת הנעורים. החברים מהקבוצה והקיבוץ הפכו לו לבית שליווה אותו לאורך חייו. כבר כנער בלטה אצלו האהבה לקריאת ספרי עיון, להעמקה בנבכי ההיסטוריה בעיקר בתחום של טקטיקה ואסטרטגיה צבאית. הוא גמע לאורך השנים עשרות רבות של ספרים שעסקו בקרבות היסטוריים, הכיר אותם על בוריים והיה בלתי מנוצח במשחקי אסטרטגיה. בכתה ו' למדו רביעיית בני קבוצת 'שקמה' בניר יצחק ולאחר מכן החל ללמוד ב'מעלה הבשור'. במוסד החינוכי היה חלק מקבוצת "שחר" שעיצבה את שנות התבגרותו, התמיד בחוג הכדורסל המועצתי ועשה חיל במסגרת קבוצת הכדורסל "הפועל אשכול". מגיל צעיר ראה את עתידו כחלק מכוחות הביטחון ושאף להגיע לדרגות הפיקוד הגבוהות ביותר, כך שלא היתה זאת הפתעה ששירת בצבא כחייל קרבי ב'דוכיפת'. במהלך שירותו הקרבי לחם רבות בשטחי עזה ויהודה ושומרון בתקופות מורכבות וזכה להערכה רבה בקרב מפקדיו על תפקודו תחת אש ונבחר כחייל מצטיין. למגינת ליבו הדרך לקצונה בצה"ל נחסמה בפניו. לאחר השחרור עבד בשלחין גבולות בתחום האוטומציה. הוא שקד רבות על הצלחתו במכינה והחל ללמוד תואר ראשון באוניברסיטת בן גוריון בלימודי היסטוריה של עם ישראל ומדינת ישראל, אותו סיים בצלחה תוך שהוא ממשיך בעבודתו בקיבוץ בחופשות וסופי שבוע במטרה להצליח לממן בעצמו את לימודיו. במהלך התואר התגורר בבאר שבע בדירה שכורה עם חבריו מהקיבוץ, ובסופי שבוע הרבה לפקוד את פאב "האסם", לקח חלק בתורנויות בפאב ומשך את לב הבנות בהופעתו הגבוהה והיפה, בהומור ובמזגו השלו. תקופה זו צברה אצלו זכרונות רבים וטובים. בשנת 2001 הפכו אבי ואפרת לבני זוג. למרות שהכירו מאז ילדותם ושמרו על קשר חברי קרוב לאורך השנים, פתאום ניצתה אהבה שעלתה ופרחה. בשנת ,2002 הם עברו להתגורר ברמת גן כשאפרת החלה ללמוד תואר ראשון ואבי התגייס למשטרת ישראל. בתחילת דרכו הוא שירת כסייר בתחנת אשדוד. לאחר שסיים בהצלחה קורס קצינים, במהלכו למד תואר שני בלימודי ארץ ישראל, משטרה וביטחון באוניברסיטת חיפה, הוא חזר לשרת כקצין יחידה באשדוד. ב2009- נולדה רוני והזוג עבר להתגורר במושב שפיר, בסמוך לעבודתו. הגעתה של רוני לעולם והפיכתו לאבא היו אבן דרך משמעותית בחייו והסבו לו אושר גדול. כשנה לאחר מכן סופח למכללה ללימודי משטרה בשפרעם והמשפחה עברה להתגורר בחוף הכרמל. במכללה אבי פיקד בהצלחה רבה על קורסים שונים, תוך שהוא מעביר את הידע, הניסיון ובעיקר את האמונה בדרך לשוטרים רבים שזוכרים אותו באהבה והערכה רבה עד היום. ב- 2012 עם סיום הסיפוח למכללה, אבי חזר לשרת במחוז הדרום, המשפחה שבה להתגורר בגבולות ואיל נולד. ב2019- עברה המשפחה להתגורר במושב יבול, שם בנתה את בית הקבע שלה, שתוכנן ועוצב באהבה גדולה והיווה עבור אבי הגשמת חלום משמעותי נוסף. לאורך השנים אבי שימש בתפקידים רבים בתוך אגף המבצעים במחוז דרום ובחמש השנים האחרונות היה קצין שיטור קהילתי בתחנת אופקים. במהלך שירותו גילה מסירות ומקצועיות מרשימה. אבי היה איש של אמת וצדק. אדם שפיו וליבו שווים ולא סטה מדרך הישר בעקשנות בלתי מתפשרת. לא פעם שילם על כך מחיר אישי יקר, אך הוסיף לדבוק באמונה שכך נכון וצריך לנהוג. למרות הידע והניסיון הרבים שצבר, הקפיד לתת יחס של כבוד לכל אדם באשר הוא, ללא התנשאות ובלב רחב. ידע לנקוט בחוכמה ובנועם באופן שהצליח לפייס ולגשר ולהביא לפתרון מחלוקות. הוא אהב מאוד את עבודתו ואת חבריו ושימש כתובת תומכת, זמינה ובטוחה עבור השוטרים עליהם פיקד. אבי היה איש משפחה מסור, אהוב ואוהב ואבא נפלא. הילדים היו התגשמות חלום עבורו וכל עולמו. תמיד מצא זמן לתכנן ולצאת לטיולים משפחתיים בשבילי הארץ. יחד גמעו מרחקים בנופי המדבר ונחלי הצפון, תוך שהוא כותב בליבם של ילדיו זכרונות וחוויות אינספור. המשפחה תמיד היתה בראש סדר העדיפויות שלו והוא דאג שלא יחסר להם דבר. גם עבור האנשים שבחר לחבריו הוא היה חבר אמת, מוכן לסייע במה שנדרש, תמיד בהומור ובציניות האופייניים לו כל כך. אבי היה אדם נחוש בדעותיו, בעל כוח רצון ומשמעת פנימית חזקים שסייעו לו להגיע לכל יעד שהציב לעצמו ולהגשים חלומות. בשעות הפנאי אהב מאוד להעמיק בקריאה, להרחיב את ידיעותיו בהיסטוריה ואקטואליה ולעסוק בספורט. הוא היה ספורטאי בנשמתו, בעיקר בתחום של ריצה למרחק וכדורסל. בעבר יסד בעצמו את קבוצת הכדורסל "הפועל גבולות" המיתולוגית ולאחרונה החל לאמן דור צעיר של ילדים ב"הפועל אשכול". הוא היה רץ למרחקים ארוכים ולא ויתר על אימוניו בכל מזג אויר ועל אף עומס עבודתו. הוא אף הצליח להגשים חלום ולהשלים ריצת מרתון במרוץ המרתון של תל אביב. בבוקר השבת השחורה, שבעה באוקטובר, עם הגעת ידיעות ראשונות על חדירת מחבלים לשטח ישראל, יצא אבי תחת מטח טילים להילחם, ללא היסוס ומתוך ידיעה ברורה שזאת חובתו וייעודו. יחד עם שני אנשי כוחות ביטחון נוספים הוא מצא עצמו בקרב של מעטים מול רבים במושב פריגן, כשהמחבלים כבר התבצרו בבתי המושב והתושבים היו לכודים בממ"דים כבני ערובה. הוא נלחם באומץ ונפל כשחייהם של אחרים ניצבים לנגד עיניו על פני חייו שלו עצמו. גבורתו הצילה חיים רבים ומנעה פגיעה בנפש. אבי נפל בקרב במבצע "חרבות ברזל" ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד 7.10.2023, בן 50 היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ גבולות, הקיבוץ שהיה לו בית. במותו הועלה לדרגת רב פקד. האופן שבו מצא את מותו מסכם את האופן שבו חי ואת האיש שהיה. בנחישות, באמונה וידיעה ברורה של הדרך, בצניעות. כמו בכל דבר שעשה, גם באותו הרגע, הוא נתן את הלב והנשמה שלו עד הסוף. אבי, הותרת בלכתך חלל עצום בליבנו שאנו נאבקים כל יום להתמודד איתו ולהבין איך למלאו. נזכור אותך בגעגוע שרק גדל מיום ליום ונאהב אותך לנצח. מילים לזכרו: דברי סנ"צ ניבי אוחנה, מפקד תחנת אופקים: "לא ינום ולא ישן שומר ישראל. זכיתי להכיר את אבי באופן אישי. בשירות משותף בחמש השנים האחרונות נחשפתי לאדם בעל אישיות יוצאת דופן, בעל טוב לב שלא ניתן לתאר במילים. על כל אדם מטבע הדברים ניתן לומר דברים טובים ופחות טובים. אבל לגבי אבי, היתה תמימות דעים מוחלטת שזה אדם שאין בו טיפת רוע או רצון לפגוע בשום בריה. אבי אהב את משפחתו, אהב את הטבע, את הטיולים הפשוטים, תמיד בדרך של צניעות וענווה. מעולם לא חשש או נרתע מעבודה קשה והיה ראשון לבצע כל משימה. גם בשגרת התחנה אבי תמיד הגיע ראשון ויצא אחרון, וכך גם באירוע בבוקר שבת האחרונה. עם תחילת המתקפה המתועבת, אבי שמע יריות, קיבל דיווח מהתחנה והבין מיד את משמעות האירוע וחומרתו. קפץ לבדו לאירוע כשהוא חמוש בנשקו האישי בלבד. אבי הבחין בחוליית מחבלים באה להשתלט על הישוב פריגן וחתר למגע לבדו מול חולית מחבלים כשהוא מצליח לפגוע בחלקם ומנהל איתם קרב חסר סיכויים בידיעה ברורה שהוא מחרף את נפשו למען הצלת תושבי המקום. אבי לחם עד טיפת דמו האחרונה. אבי בשבילי הוא גיבור ישראל אמיתי. משטרת ישראל מצדיעה לך אבי על גבורתך העילאית". כותבים פקודיו: "מפקד אהוב ונערץ, נוח על משכבך בשלום, לא יכולתי לבקש מפקד טוב ממך". (טימור טואלב). "אבי צידון, מפקדי, לוחם של אמת, קשה לתפוס ולעכל. לוחם אמיתי שהשריש וחינך דורות שלמים של שוטרים ושוטרות שממשיכים את מורשתו, דרכו ואת אהבת המולדת שהיתה בו. אתה הלכת, אבל הרבה מאוד השארת!" (סמי מויאל). כתב ליאור דפנר: "אבי גיסי היקר, הבאנו אותך היום למנוחת עולמים באדמת הקיבוץ שלי שהיה לך לבית שני. בצל האירועים לא יכולנו להיפרד כמו שנהוג ולא עשינו טקס. עוד נחזור בהמונים בשביל לעשות את זה כמו שצריך, כמו שמגיע לך. יצאת בשבת בבוקר תחת מטר טילים והתראות בלי להסס, כמו שתמיד עשית כשקראו לך. נלחמת בגבורה כדי להגן על יישובי המועצה שלנו ובגבורתך הצלת חיים. ועל האדמה שם נפלת, לבוש במדי המשטרה בהם כה התגאית, קרוב כל כך לבית שרק לא מזמן סיימתם לבנות. אתגעגע לכל רגע קטן איתך: לשבתות אצל ההורים שלי, לוויכוחים על אקטואליה וספורט, לקפה באמצע הלילה באינדינגב, לרגעים קטנים של חסד, של שגרה, לעולם שכבר לא יהיה כמו שהיה, שנשבר. אני מבטיח שכולנו: המשפחה, החברים, הקהילות של גבולות ויבול, נדאג לאפרת ולילדים. וכשהאבק ישקע ורוחות המלחמה תשכחנה, כשהשמש תזרח שוב ותאיר את החושך הנורא הזה שיש עכשיו מעל התהום שהיא החיים שלנו בימים האחרונים, נחזור ונפרד כמו שצריך, יחד עם כל מוקיריך. היה שלום איש. תנוח. אתה איתנו לעד". כתב עמוס רפאלי, בן קבוצתו: "אבי היקר. אנחנו הדור האחרון של ילדי הלינה המשותפת. בין חברי ילדות תמיד יש קשר חזק, אבל עבורנו מי שגדלו איתנו יחד בבית הילדים הם סוג של אחים לא ביולוגיים. קראתי היום משפט שקיבוץ הוא משפחה שאדם שייך אליה גם הוא עוזב אותה ומתרחק ממנה. הגעת אלינו כילד חוץ ובדרכך המיוחדת השתלבת בתוכנו והפכת לאחד מאיתנו. כילד ונער למדתי ממך המון: את האהבה לי דע והעמקה בתחום ספציפי, את האהבה לספרי עיון. למדתי ממך מה הן טקטיקה ואסטרטגיה. מה זה דנקרק וקרב אל עלמיין ונורמנדי. פתחת לנו את הראש בהרבה כיוונים חדשים. כמו אחים לאורך הילדות אהבנו, צחקנו, רבנו וגם השלמנו. אחד הדברים המשותפים לנו, זה ששנינו ידענו מגיל צעיר באיזו דרך אנחנו רוצים ללכת בחיים. מגיל צעיר מאוד ראית את עצמך כאיש כוחות הביטחון ובשבת נהרגת בעת מילוי תפקידך. מהכרותי איתך אני בטוח שחשבת רק על המשימה ועל בטחון האזרחים שבאחריותך ולא על עצמך. לא כולנו שמרנו על אותה רמת קשר, אבל אני מרשה לעצמי לדבר בלשון רבים כי אני בטוח שהכאב על אובדנך, אח יקר, שורף את הלבבות של כולנו, חבריך לילדות ולנעורים בקיבוץ גבולות. נאהב ונתגעגע לנצח". כתבה אפרת: "איש פלא. ככה אתה שמור אצלי בטלפון מהימים שהיתה מגבלה בכמות האותיות והשם נשאר כי כל כך התאים. איך בכלל אפשר למצוא מילים לתאר את כל מה ומי שהיית. 23 שנים של יחד, בדיוק מחצית מהחיים שלי כמו שהכרתי אותם. אלו שנגמרו לי בשבת לפני חודש. כל מה שבא לי זה לצרוח מהבטן, מעומק הנשמה...תחזור אלינו!! זה כל כך לא פייר!! כמה תכניות וחלומות עוד היו לנו... בשבועות האחרונים אני מגלה עולמות חדשים שלא הכרתי בך. מילים טובות וגדולות על המפקד והחבר שהיית. ואני בעיקר כמהה לאיש הפרטי והאהוב שלי, שלנו. האבא המדהים והמסור. זה שהוא גם העוגן המחבר לקרקע וגם הרוח שמניעה את המפרשים קדימה. זה שהופך חלומות ליעדים ברי ביצוע ומגשים אותם. אני עוצמת עיניים וזולגת לחיים אחרים. שבת בבוקר, אנחנו בבית, הבית שכל כך חלמנו ואהבנו אותו. מוזיקה ברקע. אני עם קפה פותרת תשבץ של סופשבוע ואתה על הספה קורא עוד ספר בקינדל על החזית המזרחית של מלחמת העולם השניה או שומע פודקאסט על ספורט ואקטואליה, נח אחרי אימון בוקר לקראת המירוץ שנרשמת אליו בנובמבר באילת. עוד רגע איל יקרא לך מבחוץ לקלוע איתו לסל ורוני תרצה שתבוא אליה לשיחה מאילו שעושים רק עם אבא.. והכל כל כך רגיל ונורמלי ושליו. כמו ששבת בבוקר צריך להיות... ואז אני פוקחת את העיניים ושום דבר הוא לא כמו שהוא צריך להיות... אין לך מושג מה הייתי נותנת כדי שנבוא שוב הביתה והכל יהיה קצת כמו פעם. לא אכפת לי שיהיו לך מליון טלפונים ויקפיצו אותך לתחנה, רק שתחזור.. והנשימה שלי תתרחב מעט יותר ואפשר יהיה להרפות קצת. תכנס עם כל ה1.90 שלך וחיוך של 'עכשיו הכל בסדר' ואני אתמסר לחיבוק בטוח בתוך הידיים הגדולות שלך. אין לך מושג מה קרה לנו כאן מאז שהלכת. איך רוסקנו ונשברנו ונעקרנו. כמה אנשים שהכרנו אינם איתנו יותר או שנמצאים עכשיו אי שם והלוואי ויוחזרו בקרוב, בשלום. זה היה מכאיב לך כל כך, למרות שלא היית מראה כלפי חוץ. איש, אני משתדלת להיות חזקה כמו שתפסת ממני, כמו שסמכת עלי שאהיה ולשמור על רוני ואיילי שלפעמים נראים חזקים יותר ממני, כי הם בנויים מהחומרים שלך... אבל זה ממש ממש קשה. הגעגוע אליך שגובר מיום ליום מרסק ושורף מבפנים. אני יודעת שבסוף אנחנו נהיה בסדר אבל הדרך עדיין כ"כ לא ברורה ומפחידה ואנחנו כ"כ צריכים אותך פה, להשלים שוב את המשפחה הקטנה שלנו. לפני כמה חודשים, לכבוד יומולדת 50 שלך, נסענו יחד רק אתה ואני לטיול חלומי בנורבגיה. טיפסנו על גג העולם והרגשנו שיכורים מהנוף. זה היה רגע של אושר שלם, של יחד נדיר שאני אנצור לתמיד. פסגת הטיול היתה הופעה של ברוס ספרינגסטין שאהבת ממש. אקורד הסיום של ההופעה היה שיר פרידה שריגש אז אפילו אותך, ואני מצטטת בתרגום חופשי: הדרך ארוכה ונדמית ללא סוף הימים חולפים ואני זוכרת אותך ולמרות שאתה אינך ונדמה שליבי התרוקן אפגוש אותך בחלומות. כשכל הקייצים יגיעו לקיצם אפגוש אותך בחלומות ונחיה וצחק שוב כי המוות הוא לא הסוף. נפגש בחלומות... אוהבת אותך מלא וכולנו – רוני ואייל ואני וגם חומוס נאהב אותך לנצח". | |||||
 |
הוסף |
|
|
|
|
|
|
|
