דפי הנצחה

יהודה פלג

יהודה נולד בשנת 1932 בעיירה בוחוש ברומניה, בן שלישי להוריו. כשנולד ניתן לו השם יוסף פישמן. אביו
עבד בהנהלת חשבונות אולם ההכנסות היו
דלות. בילדותו שהה הרבה עם אימו ועזר לה בעבודות הבית או שנלווה לאחיו צבי שהיה
בוגר ממנו והרפתקן לא קטן. המשפחה לא קיימה אורח חיים דתי מלבד שמירת חלק מסממני
השבת ואכילת בשר כשר. הילדים למדו בבית הספר היהודי שהתנהל ברומנית אך חינך לזהות
יהודית לאומית.

בבוחוש היה בית חרושת גדול לטקסטיל בו עבד גם סולומון, אבי המשפחה.
בתחילת מלחמת העולם השנייה פוטרו כל עובדי המפעל היהודים מה שהביא בעצם לסגירת
המפעל כי היהודים היו אלה שמילאו בו תפקידים חשובים. הבכירים המקומיים נאלצו,
למורת רוחם, להשיב את היהודים לעבודה.

ברומניה, בימי מלחמת העולם
השנייה, שרר שקט לכאורה והחדשות האיומות פסחו על העיירה. השפעת המלחמה התבטאה
בגיוס כל הגברים בכושר עבודה למחנות כפיה ומחסור כבד במוצרי מזון. אחיו הבכור
יונצ'י ואביו  של יוסי גויסו למחנה העבודה
ושהו בו כשנתיים וחצי בתנאים קשים. הם שבו לביתם באוגוסט 1944 ולא חלקו את חוויות
המחנה עם איש. בתקופת העדרם נאלצו יוסי ואחיו צבי לשאת בעול הפרנסה. הם עבדו בכל
עבודה מזדמנת כגון: קטיף פירות, רעית בקר, ביקוע עצי הסקה, אך ההכנסות היו מועטות.
הזיכרון החזק ביותר מימי המלחמה היה הרעב, רעב שמי שלא חוה כמוהו לא יוכל להבינו.

מיד אחרי המלחמה התגבשו יוסי, צבי ובני נוער נוספים לקבוצה שהחליטה
להצטרף לתנועת "השומר הצעיר" ולהשתתף בפעילויות הקן שכללו ריקודים,
שירים בעברית (מבלי להבין מילה), דיונים בנושאים שונים ודיבורים על פלסטינה.

הנערים בילו את ימיהם במשחקים, מחנות קיץ ופעילות בתנועת הנוער בעוד המצב
הכלכלי אינו משתפר. המצב הקשה ברומניה גרם לרבים וביניהם בני נוער לשקול עלייה
לארץ. קשה היה לקבל את הסכמתה של האם אך בסופו של דבר אושרה יציאתם של יוסי, צבי
וחבריהם מרומניה. ב-23 בדצמבר 1947 יצאה לדרכה רכבת משא מיוחדת שאספה יהודים רבים בדרכם ארצה. הנסיעה הייתה קשה אך
הנערים שנסעו ביחד חוו אותה כהרפתקה.

בבורגוס שבבולגריה חיכו להם מספר ספינות משא. יוסי וצבי וחבריהם עלו
על אוניית משא בשם "עצמאות". תנאי השייט היו קשים והנוסעים סבלו רעב,
צמא וצפיפות אבל השליחים מארץ ישראל השתדלו להפעיל את המעפילים ולשמור על הסדר
והארגון. לאחר שלושה ימי הפלגה הגיעו למיצרי הבוספורוס, שם חיכו להם משחתות של
הצבא הבריטי שהובילו את האוניות הישר לקפריסין. בקפריסין שהו מספר חודשים. הנוסעים
שחוו את מלחמת העולם מצאו עצמם שוב בין גדרות תיל. באפריל 1948 הסכימו הבריטים
להעלות ארצה את הילדים ובני הנוער שעלו ללא הורים. יוסי ואחיו הגיעו לחיפה. את
פניהם קיבל ריח פריחת ההדרים, ריח שמאז סימל עבורם את ארץ ישראל.

קבוצת הנערים מבוחוש הופנתה לקבוץ שער הגולן. בקבוצה היו שישה נערים
ששמם היה יוסי. יוסי פישמן הסכים, ללא היסוס , להחליף את שמו ומאז נקרא יהודה.
הנערים שהו בקבוץ כחברת נוער: עבדו ולמדו. הם סייעו בעבודות החקלאות וגם בעבודות
המיגון שכן היו אלה ימי מלחמת העצמאות. קבוץ שער הגולן הופגז ונהרס כולו, ולאחר
כמה ימי הפגזה הוחלט על פינוי הקבוץ. בתום המלחמה לא חזרה הקבוצה לשער הגולן אלא נדדה ממקום למקום עד שלבסוף הגיעו לעין
השופט, שם שהו כשנה וחצי. עבור הצעירים היו אלה ימים של עמל ואחווה, שיתופיות
ואהבת הארץ.

באמצע שנת 1950 התפתח דיון לגבי העתיד. היו שרצו להמשיך לחיות בעין
השופט אך קבוץ "דנגור" שבנגב
היה זקוק בדחיפות להשלמה. בדיון ניצחה הקבוצה שרצתה לרדת לנגב וליצור יש מאין.
בינואר 1951 ירדה החבורה לנגב לקבוץ דנגור
שב- 1952 שינה את שמו לניר יצחק על שם יצחק שדה.

מספר חודשים לאחר ה"ירידה" לנגב גוייס יהודה לצבא, שירותו
הצבאי היה קצר ועם כל הגרעין חזר לניר
יצחק ושירת בו במסגרת של"ת (שירות ללא תשלום).

החיים בקבוץ החדש היו קשים. החורף היה קצר ויבש, הקיץ לוהט, המצב הביטחוני ממש מסובך. עד שהגיעו המים
בצינור ירקון נגב נחלו החקלאים החדשים כישלונות רבים בניסיונם לפתח חקלאות במדבר.
איש בארץ לא ידע איך להתמודד עם הבעיות שהציב בפניהם המדבר בצורת סופות חול, עשבים
שוטים ועוד. היו חברים שלא עמדו בתנאי החיים הקשים ועזבו. בין העוזבים היה גם צבי
אחיו של יהודה. אלה שנשארו היו נחושים להצליח ולאט לאט ותחת הדרכתו של האגרונום, דר'
שאול פלדמן , נמצאו הגידולים המתאימים לתנאי האזור ופתרונות מעשיים לבעיות. אחד הפתרונות היה השקעה במיכון כדי לחסוך בידיים עובדות (לא היה
שפע ידיים שכאלה).

יהודה היה מרכז השלחין של ניר יצחק במשך 11 שנה ובתקופתו הגיעו
להישגים בגידול תפוחי אדמה, בוטנים, גזר ,צנוניות ועוד. ב-1959 קיבלו יהודה וצוות
השלחין של ניר יצחק את "פרס העבודה" לחקלאות. כשסיים לרכז את השלחין קבל
על עצמו את תפקיד מזכיר הקבוץ. מלבד העבודה עסק גם בספורט וריקודי עם.

במהלך השנים נישא פעמיים
ונולדו ביתו הבכורה ואחר כך שני בנים. בשנת 1966 עלו לארץ הוריו של יהודה לארץ. הם
ניסו לחיות בניר יצחק אך לא הצליחו להסתגל לחיי קיבוץ ועברו לחיות ליד חיפה קרוב
לצבי, בנם שחי בחיפה.

ב-1966 נשלח יהודה לעזרת קבוץ גבולות שחבריו הוותיקים עזבו. הצעירים
נזקקו לעזרה והדרכה בעבודות השדה. בגבולות פגש את חוה, מפגש ששינה את חיי שניהם והביא
לאחר מספר שנים להקמת משפחה חדשה. במהלך השנים שלפני הנישואים לחוה, נהרג צבי אחיו
של יהודה בתאונת דרכים, אבדן גדול מאד ליהודה שהיה קשור מאד לצבי.

בסוף 1971 עבר יהודה לחיות בגבולות ובקיץ 1972 נישאו חוה ויהודה וביחד
שינו את שם המשפחה מפישמן לפלג. למשפחה נוספו שתי בנות ולאחר מכן עוד שני בנים,
תאומים, ילדיו הבוגרים שנותרו בניר יצחק  המשיכו
להיות חלק חשוב מחייו והשעות שהקדיש להם היו שעות קודש.

בגבולות מילא יהודה תפקידים רבים. הוא היה מדריך מלווה גרעין, מזכיר
קבוץ, מרכז משק שתי קדנציות ועוד. בשנת 1984 קבל יהודה ממשרד החקלאות את פרס
החקלאי המצטיין עבור קידומו של ענף החקלאות בנגב. הוא ניהל את מדור תפוחי האדמה
בתנובה ותיק היצוא באגרסקו במשך 5 שנים.   נבחר
ותפקד כמזכיר ארגון מגדלי הירקות. בגבולות באותן שנים הוחלט על הקמת שותפות עם
קבוץ צאלים. יהודה שסיים את פעילותו בארגון מגדלי הירקות נכנס ב-2003 לנהל את "גד"ש חלוצה,
כמעט 5 שנים של עבודה עם קבוצת עובדים גדולה ומגוונת ותוצאות כלכליות מצליחות, שוב
יצירת יש מאין של ארגון הממשיך את הדרך שיהודה התווה.

הבריאות החלה להתערער אך יהודה המשיך להיות פעיל "בקטן"
ולשמש אבא וסבא מעורב מאד לילדים ולנכדים הרבים בארץ ובעולם. במשך השנים טיילו חוה
ויהודה בעולם, גולת הכותרת הייתה מסע שורשים לרומניה , מסע אליו הצטרפו כל הבנים
והבנות, מסע משפחתי מלכד ורב חוויות.

בקייץ 2011 לאחר שהשלים את העברת כל תפקידיו והתכונן ל"פנסיה
באמת" הוכרע על ידי שבץ מוחי ממנו לא הצליח להתאושש. ב-15 בספטמבר 2011 נכנע
למחלה.

 נטמן בבית הקברות בגבולות, ביתו בארבעים שנות חייו האחרונות.